איך אני אוהבת אקסלים

בסוף השבוע יצאתי שוב לטיול נשים, מאלו שמשאירים את המילה אמא בבית ויוצאים לערבה עם 3 ליטר מים ושק שינה. הן מגיעות מכל הארץ, כל אחת עם הסיפור שלה, וכמו שענבל המוליכה שלנו אומרת, פה יש מקום לכל חרדה. פגשתי שם בחורה קטנה עם משרה גדולה, ודיברנו על ניהול משבר מסוים אצלה בעבודה. הדבר הראשון שחשבתי ומסתבר שגם אמרתי, 'תכיני טופס'. מיד ראיתי פורמט. מסגרת. שאלות. תשובות. ידע. פתרון. היא צחקה, ואני הסברתי.

השבוע עברתי בין 15 עובדי חברת המזון שאני מעצבת עבורם משרדים ומילאתי איתם שאלון שהכנתי. סטייל מה חשוב לך, מה היית רוצה שיהיה ועד איזה חפצים אישיים יש לך בעמדה. היו קולות לגבי המהלך הזה, מחלקת משאבי אנוש לא תמכה, המזכירה התנגדה, אבל אני ואשת השיווק של החברה התנהלנו בבטחה מתוך ידיעה שעובד מעורב מפתח פחות חרדה. ובעצם, מה כולנו רוצים? שיקשיבו לנו, שיראו אותנו. להיות משמעותיים. ובוודאי אם את מנהלת חשבונות שיושבת באותו משרד אפור כבר 20 שנה.

מאז ביקרתי שם שוב. לפגישה עם המנכ"ל, פתאום קראה לי מירי ממחלקת הכספים לחדר שלה, והציגה לי את ליאת שיושבת לידה, היא לא נכחה בשיחה, 'את שומעת, אני לא הייתי אבל אני גם רוצה למלא את השאלון'. היא אמרה. אני הנהנתי. יצאתי וחייכתי. אנחנו מעצבים עבור אנשים. לא מנהלים ולא תקציבים. ושאלונים זה החיים. אז מה אם הכול נכנס לאקסל אחד בגוגל דרייב אחר כך.